פורסם ב-משאבי אנוש,193, 2004, 28-35.
פסיכולוגים ותאורטיקנים רבים מתייחסים לחמלה כאל אחד מהיסודות החשובים במוסר, מהם: Boutmama (1988); Berkowitz (1996); Damon & Colby (1996); Oser (1996); Ruitz & Vallejos (1999). הללו הדגישו את ההיבט האתי המבוסס על סולידריות, אלטרואיזם, הבנת האחר, דאגה ואכפתיות לכלל.
עיקר ההתמקדות האתית בתחום העסקי היתה בהבנת כללי המשחק האתיים בחברות כמו: חוקי המותר ואסור, כתיבת קודים אתיים המפרטים את גבולות ההתנהגות הנאותה בחברות וארגונים וכו'. לעתים הושמו חלק ניכר מההצעות למניעת שחיתויות ועבירות בתחום הכלכלה לחוקים ותקנות במגזר זה. דגש הושם אף למערכות רגשיות הקשורות ביחסים בינאישיים בין פרטים, בין לקוח לעסק, בין עובד למעביד, בין אנשי צוות בארגונים. תחומים המבליטים את מקומו של האדם - זכויותיו, כבודו וזכותו הטבעית כאדם במערך הארגוני או בקונצרן הכלכלי.
מקובל להתייחס בתפיסות אתיות לשתי גישות: גישה אינטלקטואלית-קוגנטיבית, שהיא מיסוד הגישה ההתפתחותית (Kohlberg, 1969), המדגישה את חשיבות הדיון המוסרי והפולמוס בעקבותיו וגישה המפתחת את ההבנה הרגשית-חברתית, זו המפתחת את האמפתיה והחמלה.
עיקרו של מאמר זה הוא פיתוח ערוץ רגשי המכוון להגביר את ההבנה המוסרית של היחיד ולהדגיש את החמלה כמודל בפיתוח ההתנהגות המוסרית. משוער, שפיתוח ערוץ רגשי זה עשוי להועיל למנהלים מקרב קהילת העסקים בפיתוח מיומנויות אישיות המכוונות את האדם להבנת מכלול התמונה העסקית, גם זו החברתית שהיא חשובה ביותר.
תפיסת האתיקה היונקת מהחמלה מושתתת על פיתוח אמפתיה. אמפתיה מוגדרת כנסיון 'להיכנס לנעלו של השני'. יכולת הפרט לתפוס את האחר ונסיון להבין את מצבו, רגשותיו ותחושותיו. יכולת זו היא פרי בשלות קוגנטיבית וכבר הדגיש אלקינד (1969) את 'תפיסת האחר' כשלב התפתחותי בבשלות האדם.
בעשורים האחרונים הועלתה קריאה מפסיכולוגים, סוציולוגים, הוגי דעות ואנשי חינוך לפיתוח אינטליגנציה רגשית ככלי לחיים בריאים ומאושרים יותר. אין ספק שפיתוח ערוץ רגשי להבנת האחד עשוי לשנות את האינטראקציות הבין-אישיות ולסייע בפתרון קונפליקטים, שהוא כה שכיח וזמין במערכות כלכליות עסקיות. פיתוח חמלה עשוי לסייע בפיתוח סבלנות וסובלנות אצל הפרט, כבוד לאחר באשר הוא.
ניתן איפוא, לנצל את הצד הרגשי אצל האדם לפיתוח חמלה, רגש המתייחס למצוקות ולסבל האנושי. החמלה עשויה לפתח אצל האדם נקודת מבט ביקורתית כלפי סבל ואמפתיה, כלפי מחאה, תוך התחייבות להקשיב לו.
חמלה מוגדרת במילון: כ"רחמים רגש של אהדה ורצון לעזור לזולת בצרתו" (אבן שושן, תשט"ז, עמ' 419). כדי להסביר את מהות המילה מוסיף אבן שושן פסוק מהתנ"ך: "באהבתו ובחמלתו הוא גאלם" (ישעיהו, סג, ט). בחמלה היסודות הרגשיים של רחמים ואהדה, וכן רצון לפעולה - הרצון לעזור.
רואיץ וולזיוס (Ruitz & Vallejos, 1999), שהתייחסו בהרחבה לתפיסת החמלה באתיקה, מאמצים את הגדרת החמלה מהמילון הספרדי: "רגשי רחמים כלפי סבלם של אחרים; הרצון לתקן, להקל או למנוע סבל מסוג זה" (p.7). משתמע מכך שביסוד רעיון החמלה מוצגת העובדה שהאדם מסוגל להבין סבל, אך מצווה גם לפעולה שתוביל למניעה או להקלת סבל זה.
הדגש הוא על רגשות אוניברסליים המשותפים לכל בני האנוש - רגשות סבל של אנשים שמצבם לעתה עתה הוא פחות טוב. אך השיתוף, היכולת להבין את האחר, באמצעות סבל, עשויים להגביר הבנה, וזו מבוססת על תחושה, שכל בני אנוש שווים ברגשותיהם בהיותם בני אנוש.
למעשה מבוסס העיקרון האמפתי על יכולת קוגנטיבית, אותה הדגיש כבר סילמן (1980) - יכולת לאמץ פרספקטיבה חברתית של מישהו אחר. ביסוד תאוריית ה'הכרה החברתית' שתווה סילמן, מושגים כמו: אימוץ פרספקטיבה, אמפתיה, הגיון, פתרון בעיות בין-אישיות והכרה עצמית. מושגים אלו מציגים יכולת לראות ולהבין עמדה אנושית, תפיסה אנושית של האחר. זוהי למעשה הבנת זווית הראיה שלו, לרבות מניעיו, רגשותיו, מחשבותיו ועמדותיו.
חברות וארגונים נוהגים לערוך דיונים ופולמוסים בנושאים אתיים, לבדוק עמדות אתיות ולדון עליהם בקבוצה, תוך ניצול יחסי הגומלין בקבוצה לפיתוח ההבנה המוסרית. צעדים אלו חשובים אך לא די בהם.
בעבר הציעו קולברג (Kohlberg, 1969) ואחרים מחסידי הגישה הקוגנטיבית-התפתחותית פרדיגמה המציגה מודל, שיסודו בויכוח ודיון מוסריים ככלי להעלאת ההבנה המוסרית. היכולת לנקוט עמדה ולהקשיב לעמדתם של אחרים היא חשובה לעין-ערוך, אך מוצעת כאן גישה הקוראת לשילוב הגישה הקוגנטיבית בחינוך אתי עם פיתוח ערוץ רגשי חברתי אצל היחיד. גישה המתייחסת לפיתוח חמלה כמקור להקניית הבנה מוסרית.
החמלה מדגישה כי, אין די בתירגול אינטלקטואלי על מנת להגיע למצב שבו האדם יוכל לשים עצמו במקומו של האחר, יגלה הבנה לאחר, וינסה לחוות את רגשותיו. מוצע איפוא, שאין להסתפק בנקיטת עמדה מוסרית בלבד או בהבנת האחר. במידה וברור שנעשה לאחר עוול יש להציע פעולה, תגובה ממשית.
דוגמא לגישה רגשית דורסנית בדרך-כלל, ללא אמפתיה וחמלה ניתן למצא במערך הקשור לבעיה של מתריעים בארגונים. מתריעים נתפסים בדרך-כלל בקונצרנים כבוגדים. הם עלולים להוציא דיבה רעה על הארגון ולקפח מקור פרנסה של רבים. מנהלים רבים בוחרים לפעול כנגד מתריעים ולנקוט נגדם אמצעים חמורים הנוגדים את כללי האתיקה האנושית.
בישראל ובמדינות מערביות רבות, לעתים מתריעים הם קורבן לנקם ושילומים של המערכת אותה הם מבקרים. מופעלים עליהם לחצים קשים, סחיטות, השעיות מתפקידים, הם מואשמים בהצגת בדיות ואפילו באי-שפיות וחלקם אף מוצאים עצמם מפוטרים וחסרי עבודה.
גישה זו כלפי המתריעים מציגה עמדה בלתי מתפשרת ובלתי מבינה של כל צד כלפי רעהו. למרות שאין סיבה שהמתריע יענש על עוול שלא עשה, יש גם במבנה ההתרעה לגורמים חיצוניים משום פגיעה במערך הניהולי של ארגון. ארגון מצפה לנאמנות מסויימת מעובדיו וגם אם עובד גילה חריגות ואפילו שחיתויות במערך הארגוני, אם אינן חורגות מגדר החוק, הן אמורות בראש ובראשונה להיפתר במערכות פנימיות יש לנסות להגיע ליישוב הדברים באופן בונה ואפקטיבי.
וידוע המקרה של המתריעה בחברת תנובה על אודות הוספת כמות סיליקון רבה בחלב. תנובה 'תפרה' לאותה עובדת תיק כחולת נפש והצדיקה בכך את פיטורי האשה ש'כביכול' אינה שפויה בדעתה. המטרה אמנם הצלת הארגון, אך התגובה הדורסנית של העובדת המתריעה היא קיצונית במיוחד.
אמצעים דרסטיים כאלה ואחרים, הפועלים כנקמה נגד עובדים מתריעים, מוצע שיגיעו לשינוי בקרב שני הצדדים. המתריעים יכולים להחליף את ביקורתם כלפי האירגון בביקורת פנימית נחושה שמטרתה לבנות, ואילו מנהלי הארגון אמורים לראות בהתרעה חיישן, מגלה ואמצעי לקידום המפעל באמצעות עיניים ביקורתיות בונות.
מערך כפול זה של אמפתיה, בו כל צד מנסה לפעול מהיבט האחר, עשוי להצעיד את קונפליקט 'המתריעים' לעידן בו ניתן להפיק תועלת מירבית ממצבי התרעה ולא להפכם לקרש לפיטורים, השעיה ונקם של ההנהלה במתריע, והמתריע בתמורה בארגון וחוזר חלילה.
גישה חיובית לגבי המתריע עשויה לראות במעשיו איכפתיות לנעשה בארגון וניתן אף לתגמלו על מעשיו. בגישה אמפתית לאחר, הנהלה עשויה לפתוח את שעריה בפני תקשורת בונה ולהפוך את ההתרעה לביקורת מועילה. המתריע במקום להראות כמצליף עשוי להראות כחיישן ושכוונותיו טהורות והוא כקרוב לשטח עשוי לבדוק את הטעויות על מנת לתקנן. ארגון שנוקט בדרך פתוחה, ללא חששות מביקורת, מציג עמדה חזקה, עמדה המעוניינת בתיקון עצמי. תיעול תקשורת בונה בתוך החברה ממילא ימנע מביקורת זו להיות רעילה, ואף להגיע למערכות חיצוניות.
אמצעי חשוב לבנית ערוץ החמלה קשור ביכולת האדם לבקר את עצמו. אמרו חז"ל: "אין אדם רואה חובה לעצמו" (שבת, קיט, ע"א). משמע, אדם אינו נוהג לחייב את העצמי, החיוב הוא בדרך-כלל של האחר. דוקא היכולת לבחון ארועים, תמונות באופן אובייקטיבי מתיישבים עם אמפתיה, ויש להכשיר עובדים למיומנות הביקורת העצמי כחלק ממערך פיתוח יחסי חברה נאותים.
ניתן להציג גישה זו בתפיסה האתית היפאנית, לדוגמא בחוזים כלכליים בין חברות ביפאן נהוג להוסיף סעיף - באם הצדדים לא יגיעו להבנה, עליהם להתיישב שוב ולדון בתנאי החוזה מחדש. סעיף זה לדבריו של אקיו מוריטה, מנכ"ל סוני היפאני, עורר השתאות רבה בקרב האמריקאים, שותפיהם לעסקים, וכלשונו:
"היינו צריכים לתרגם את כל החוזים שלנו לאנגלית ולהסביר בכתב, בפרטי-פרטים את מבנה החברה. הדבר הראשון שהתמיה את עורכי-הדין ורואי-החשבון היתה העובדה, שברבים מהחוזים שלנו צוין במפורש שאם ישתנו התנאים, וכתוצאה מכך תושפע יכולתו של אחד הצדדים למלא אחר תנאי החוזה בעוד הוא בתוקף, יתיישבו שני הצדדים וידונו במצב החדש. תוספת כזו מקובלת בחוזים יפאניים, וחברות רבות מנהלות רבות מעסקיהן או אפילו את כולם, ללא שום חוזה. בכל אופן התוספת הזו מדאיגה אנשים שאינם מכירים את הדרך שבה מתנהלים העסקים ביפאן. אני חושב שהיה זה הפער הראשון בתפיסת העניינים שבגללו התנגשנו. האמריקנים לא יכלו להבין כיצד אפשר לשבת יחד ולשוחח מתוך אמון כאשר בין שני הצדדים קיימת אי-הסכמה עקרונית."
משתמע מכך, שביסוד התפיסה היפאנית, הרעיון שניתן לשבת וליישם דברים גם עם בעלי מחלקות. הגישה היפאנית מציגה עמדה סבלנית ונסיון להבין עמדתו של האחר, גם אם זו שונה משלך. ואין ספק, שהיא מבורכת בעסקים ועשויה לתרום לזרימה נאותה יותר של מערכות יחסים בין פרטים ובמערכות כלכליות.
ארגונים מודעים היום לצורך בהשקעה באישיות הפרט, בדרך בה מתמודד העובד עם בעיות וקונפליקטים. ואמנם הגישה הקוראת לפיתוח החמלה מדגישה את הצורך בהכרת רגשות ובפיתוח מודעות אישית, לא פחות מעיבוד קוגנטיבי של קונפליקטים ובעיות. נראה לי כי טיפול ברגשות בדרך בונה עשוי למנוע מהעובד חרדה, כעס בלתי נשלט, והיא עשויה לנתב תסכולים וכשלונות למאבק תיקני באמצעות כללי הנורמות של הארגון. פיתח מיומנות רגשית למצבי מצוקה עשוי להצעיד את האדם לניהול רגשותיו באופן אפקטיבי יותר לעצמו ולסובבים אותו בארגון.
שליטה עצמית רגשית, במידה והיא נלמדת כמיומנות, עשויה למתן תגובות של דיכאון או כעס. היא מאפשרת עבודה פוריה יותר וגיוס הרגשות למערך שתפקידו ליעל מערכות יחסים.
עיקר הגישה האמפתית היא בהבנת רגשותיך כמו גם רגשות האחר. יכולת האדם לשים עצמו במקום האחר ולבדוק את מניעיו ומחשבותיו ומכאן אף את תגובתו של האחר. יכולת זו עשויה להעצים את החברה או הארגון ולהגביר כשירות חברתית ופעילות גומלין, עם תקשורת פתוחה. לא ניתן להתחמק מקונפליקטים, אלו תמיד קיימים, אך יש מוטיבציה להתמודד איתם באופן גלוי ופתוח.
יש לעורר מוטיבציה אצל העובד, לבחון את רגשותיו כמו גם מהלכיו הקוגנטיביים באופן שיועיל לעצמו ולחברה כולה. תפיסה זו אפשרית במידה והאדם מודע לרגשותיו, מודע לעצמו ואינו מפקיר את תגובתו למהלכים הקשורים בחוסר שליטה רגשית. מהלכים אלו מקדמים את ה'אינטליגנציה החברית' של האדם והארגון והם חשובים לא פחות מהישגים חומריים.
עובד מצטיין בתחום הטכנולוגי או בתחום חומרי אחר בארגון, אינו יכול להצעיד את הארגון קדימה ללא מיומנויות חברתיות נאותות. יתכן ויצטיין בתחומו, אך יבעיר אש של מריבה סביבותיו. לכן השקעה במערך הבינאישי של הפרט היא השקעה משתלמת לארגון, בבחינת "לימוד המביא לידי מעטה" (קידושין, מ, ע"א).
כדי לקרב את האדם לערוץ הרגשי האתי מציעים רואיץ וולזיוס (Ruitz & Vallejos, 1999), שדיונים בנושאי מוסר עדיף שיהיו פחות אידאליסטיות ויותר קרובים למצבים אמיתיים בהם ניצב האדם. מכאן שמוצע להתייחס בדיונים למצבי חיים אמיתיים. למצבים של אינטראקציות בין-חברתיות, למצבים בהם מוצגים סכסוכים וקונפליקטים בענייני כלכלה ועסקים. דיון מעין זה מתאים במפעלים וקונצרנים. השיח האתי הבא בעקבות דיון וחשיפה של אנשים להפרות מוסריות מאפשר לבנות ולעצב פילוסופיה הקשורה להתנהגות האתית המקובלת והנאותה בהליך העסקי.
אחת הביקורות שהטיחה גילגאן Gilligan, 1976)) בקולברג היא העובדה, שהדיונים המוסריים המוצגים על פי עמדתו של קולברג, הם דיונים בנושאים היפותטיים. לאדם המתדיין, למתפלמס אין חלק בחוויה הנידונה. הוא מתייחס אליה ממצב של מרחק אידאלי. הוא נחשף למצב מסויים ושופט אותו. גיליגאן הציעה התייחסות למצבי חיים אמיתיים. לטענתה, באמצעות גישה זו ניתן להגיע להבנה מוסרית בשלה יותר אצל הפרט.
הצעתי היא איפוא, לנצל את הקונפליקטים העולמיים הכלליים המוצגים עיתים לבקרים בתקשורת העולמית לדיונים וויכוחים פילוסופיים, מעבר לתפיסות דת, לאומיות וחברה ספציפיים. הצורך להגן על הכלכלה העולמית ולהילחם בשחיתות עשוי לשמש יסוד לחינוך לחמלה.
העולם העסקי נחשף בשנים האחרונות למקרי שחיתות רבים בתחום העסקי. מקרים שהובילו להרס מוחלט של חברות. דוקא בגלל המעידה האתית של מנהליה. ניתן איפוא להציג לדיון ופולמוס מצבים העלולים לגרום למעידה כזו, לדוגמא, פשיטת הרגל של חברות אנרון קרתה בגלל דיווחים כוזבים של מנהליה, בעיקר באשר לרווחיותה של החברה.
גם משכורותיהן האגדתיות של מנהלי חברות מערביות וחברות אמריקאיות כמו חברת הטלפונים וורלדקום, מעוררות תמיהה ועשויות להיות כר לדיון ופולמוס של אנשי עסקים. ניתן איפוא לקרב מצבי החיים האמיתיים על אודות מנהלים שקרסו ובמעידתם מוטטו חברות - לויכוחים ולדיונים עסקיים.
הברמס (Haberames, 1989) מתאר דיון אידאלי כמצב שבו ניתן להגיע בסופו להסכם. הסכם המבוסס על תמיכה, בו כל אדם מנסה לדמיין את עצמו במקומו של האחר. על מנת להפריד בין התוקף האובייקטיבי של הדברים לתוקף הסובייקטיבי. לפיו, חובה מוסרית אינה עניין של אחריות מוסרית אישית, אלא יש ביסודה רעיון המבוסס על סולידריות. ניצול יכולת זו של היבט אובייקטיבי במאורעות אפשרי יותר מתמיד היום, על ידי התייחסות לקונפליקטים אמיתיים בין-אישיים. כמו גם קונפליקטים עסקיים המאיימים על כלכלת העולם כולו. והיום ניתן להתייחס לכך באמצעות הפגיעות הרבות בחברות אמריקאיות, שבעקבות התמוטטותן ופשיטת הרגל שלהם גרמו לפיטורי אלפי עובדים בחברותיהם ובמגזרים אחרים התלויים בהם.
אפלטון טען שהידע המוסרי משולבים בו השכל, הרצון והרגש. משמע, חלקים שונים באישיות האדם באים לידי ביטוי בידע המוסרי. לפי הבנתי, כוונת אפלטון היא כי לא די בהבנה מוסרית אלא יש צורך בישום - ברצון המוסרי, והרגש הוא הביטוי של רצון מוסרי זה. מסתבר, שידיעת טוב ורע אינם מבטיחים התנהגות נאותה. אדם זקוק למוטיבציה, לרצון, לפעולה על מנת לישם את הידע המוסרי שלו. וזה עשוי להגיע להנעה ממשית במידה והרגש שלו תואם את הידע המוסרי. כך הוא יהיה מסוגל להתגבר על יצרו ולהפנים את הידע המוסרי שלו בכל מאווייוו ותחושותיו.
ראוי להתמקד במהלך דיון מעין זה בחלופות התנהגותיות נאותות יותר למצבים. ביסוד ההצעה הרעיון שתובנה מכיוונים שונים, תהיה מיושמת טוב יותר. היכולת לחשוב על מצב בו האחר סובל מחוסר צדק הינה דרך רגישה לפתח חמלה. למעשה פיתוח החמלה מתבטא בשתי גישות: 1. חיזוק ההבנה לגבי נקודת מבטו של האחר. 2. עידוד החשיבה החברתית המוסרית.
ארגונים, שיקחו בחשבון נתון זה מבעוד מועד יכולות להילחם בשחיתות. להתאחד יחד כדי למגר את השחיתות. כאמור, עידוד האמפתיה אפשרי, לא רק כתגובה רגשית לאחר, אלא באמצעות תרגום תגובה רגשית זו לפעולה, על מנת להביא לשיפור המצב, לתיקונו.
פיתוח חמלה אינו מוביל רק להכרה בצדקתם של אחרים, אלא בעיקר ללקיחת אחריות על מצבים המחייבים פעולה, כאלו המחייבים עשייה. מחאה אף לפעולה ולעיתים מחאה גם בשם אחרים. הסיוע לחוק, הסיוע לצדק ולשינוי מצבו של החלש והנתקף, יש בו משום פיתוח החמלה, כי הרי ביסוד ההגדרה קיים אף המושג לתקן - לתקן המצב.
גם הדיון בשיקולים המוסריים שהביאו את האדם לבחור בהתנהגותו או בתגובה להתנהגות שלא הולמת, חשובים. יש בדיון מעין זה ריכוז של סך פתרונות, והטכניקה המוצעת במתודה זו היא טכניקה של קבלת עזרה, כמו גם על הושטת עזרה לאחר.
מקורות
אבן-שושן, א. (תשט"ז). מלון חדש, כרך א, ירושלים: קרית ספר.
Bouhmama, D. (1988). Relation of formal education to moral judgment. Journal of Psychology, 2, pp. 155-158.
Damon, W., & Colby, A. (1996). Education and moral commitment, Journal of Moral Education, 25, pp. 31-37.
Elkind, D. (1961). Children's discovery of the conservation of mass, weight, and volume: Piaget replication study II. Journal of Genetic Psychology, 98, 219-227.
Haberamas, J. (1996). Textos y Pretextus (Barcelona, Ariel).
Kohlberg, L. (1969). Stage and sequence: The cognitive-developmental approach to socialization. In D.A. Goslin (Ed.), Handbook of socialization theory and research. Chicago: Rand McNally.
Nisan, M. (1992).Beyond intrinsic motivation: cultivating a sense of the desirable: In F.K. Oser, A. Dick & J.L. Patry (Eds.) Effective and Responsible Teaching, San Francisco: Jossey-Bass.
Nisan, M. (1996). Personal identity and education for desirable. Journal of Moral Education, 25, 75-83.
Oser, F.K. (1996). Learning from negative morality. Journal of Moral Education, 25, pp. 67-75.
Ruiz, P.O., & Vallejos, R.M. (1999). The Role of Compassion in Moral Education. Journal of Moral Education, 28, p. 5-17.
Selman, R.L. (1980). The growth of interpersonal understanding: Developmental and clinical analysis: New York: Academic Press.
* הכותבת מרצה בחוג למינהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמדת אתיקה עסקית ובחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן.
Bar Ilan University
Interdisciplinary department of Social Science
Ramat Gan